יצירתיות מתפזרת
הביטחון שלי באה מתוך זה שאני יודעת להתאים את עצמי למציאות. יצירתיות, עצמאות, הישרדות. למדתי שכל פעם שהחלון נסגר נפתחת דלת. מתוך "עולים לשוליים" לי יש בעיה ליישם דברים למרות שיש
התחלתי לנגן בפסנתר כבר בגיל 5, כך שלמעשה המוסיקה היא עבורי שפה שניה. או אולי אפילו שפה ראשונה. שפת אם. שפה אוניברסלית, שפה משותפת שלי עם כל אוהבי המוסיקה בעולם. מובן שעם השנים העשרתי את ‘אוצר המילים’, את יכולתי להתבטא באמצעות השפה שלי. ניגנתי בלהקות, שרתי במקהלות, ולמוסיקה הקלסית שלמדתי בילדותי הוספתי פופ וג’ז ומחזות זמר, שירים ישראליים ועוד. למדתי לעבד מנגינות וקטעי מוסיקה, ורכשתי את הסגנון האהוב עליי ביותר עד היום: אימפרוביזציה.
המוטו שלי הוא שילוב של מוסיקה ויצירתיות, להוביל אנשים מכל הגילאים להתנסויות וגילוים חדשים על העולם ועל עצמם. אני מאמינה ברגע שמגלים עולם ללא מגבלות אנחנו מפתחים ביטחון עצמי, חשיבה יצירתית ועצמאות.
הדיסקוגרפיה שלי מציגה חלק מהפרויקטים המגוונים שלי בתחום המוסיקה במשך עשרות שנים – “מוסיטציה” – שילוב ייחודי בין מוסיקה לבין מדיטציה, תכנית העשרה באנגלית דרך שירים, הלחנה להצגות וסרטים, חיבור לטבע. בשנים האחרונות התחלתי לכתוב שירים ברוח התנ”ך, ובהמשך למופע אישי “עולים לשוליים“. הסינגל החדש “אל אשר תלכי אלך“, מספר את סיפורה של רות מהמבט שלי.
אני מזמינה אתכם לצאת איתי להרפתקה המוסיקלית הבאה!
הביטחון שלי באה מתוך זה שאני יודעת להתאים את עצמי למציאות. יצירתיות, עצמאות, הישרדות. למדתי שכל פעם שהחלון נסגר נפתחת דלת. מתוך "עולים לשוליים" לי יש בעיה ליישם דברים למרות שיש
את המאמר הזה העליתי לפני שנה וחצי, בתחילת התהליך שהוביל אותי לספר את הסיפור שלי במופע "עולים לשוליים". שלושה פוסטים שראיתי לאחרונה, כל אחד מתייחס לחרם חברתי מהיבט שונה, העלו בי
אזהרה - פוסט לא פוליטיקלי קורקט פעם אמרו לי "אל תגידי שונה, תגידי מיוחדת". כי למילה "שונה" קונוטציה שלילית. למה בעצם? מה רע בלהיות שונה? והיום גם למילה "מיוחד" יש קונוטציה
מדי פעם אני מעלה לכאן קטעים מתוך המופע שלי, "עולים לשוליים". הפעם על דרכים יצירתיות לשרוד בחברה. אני לא זוכרת מתי התחלתי להבין שאני שונה, שהמשפחה שבה גדלתי שונה. היו רמזים
תחשבו על המילה "שוליים". מה היא אומרת לכם? אגיד לכם מה היא אומרת לי. השוליים הם מקום בטוח. לפעמים עוצרים שם לתקן משהו באוטו, גם משאית שנוסעת לאט עוברת לשם כדי
יודעת שזאת אני אך לא יכולה אחרת. דחויה וחלשה, תמיד מוותרת. נע ונד, מתוך המופע "עולים לשוליים" השיר הזה ממשיך לתוך הפזמון "נע ונד, שוב גורשתי מגן עדן". בשיר אני מספרת
רות ומוגלי - שתי דמויות שלא שייכות לאף מקום. רות - נולדה במואב, נישאת לאדם מבני ישראל אך הוא מת אחרי 10 שנים. היא מבינה שאם היא תחזור לבית אבא היא
אם אין אני לי מי לי? כשאני לעצמי אני חופשית. אם לא עכשיו אימתי? אם לא אני מי ישמור עלי? מתוך המופע "עולים לשוליים" שנה שעברה התחלתי לספר כאן את הסיפור
מי קובע מהי התנהגות "נכונה"? מה נחשב "הפרעה" ומה סתם מפריע? ומתי אנחנו צריכים לקבל אנשים שמתנהגים אחרת ומתי הם צריכים להתאים את עצמם לחברה?אתם מוזמנים לכתוב את תשובות שלכם בתגובות.
זה קרה במחנה קיץ למוסיקאים צעירים. הייתי בתיכון ונחשבתי פסנתרנית מחוננת. למדתי כבר 8 שנים פסנתר קלאסי, ידעתי לקרוא תווים היטב, ליוויתי מקהלות, זמרים ונגנים. התרגשתי לקראת כמה שבועות עם עוד
המשפטים בתמונה למעלה מוכרים לכם? כולם מעידים על תפיסת עולם של טוב ולא טוב, נכון ולא נכון, יפה ומכוער. זאת תפיסה רווחת שהורסת יצירתיות. תלמידי בתי ספר נבחנים ולכל שאלה ותרגיל
יש אמירה בין מוסיקאים - "כשמנגנים לא נכון זאת טעות, כשמנגנים לא נכון עם ביטחון זאת אינטרפרטציה". את היכולת הזאת להפוך טעויות להמצאות וחסרונות לאידיאולוגיה אפשר ליישם בכל דבר. אמרו לי
כשמישהו נכנס לחדר ואומר "אני רואה תוהו ובוהו" זה לא נשמע טוב. אנחנו מבינים שיש בלגן, חוסר אחריות, לכלוך, אולי אפילו סכנה. אבל הביטוי "תוהו ובוהו" יכול גם לבטא משהו אחר
מדי פעם אנחנו קוראים על ילד או ילדה, נער או נערה, שהיה קרבן לחרם או בריונות. היום זה קורה גם ברשת אבל זאת לא תופעה חדשה. הורה כותב פוסט מלא כאב
אני לא אוהבת לדבר על עצמי. אבל בשנים האחרונות הרגשתי שאני צריכה לספר את הסיפור שלי. בעיקר כי כשאני לא מספרת אחרים מספרים במקומי, ומה שהם ממציאים הוא רחוק מהאמת וממה
היום לא הייתי רגועה. בזמן האחרון יש פרויקט חדש שאני רוצה לקדם, אבל לא ידעתי בדיוק איך לבצע אותו. אתמול ישבתי מול האינטרנט לקבל השראה אבל זה לא ממש עזר. פתאום