אני לא זוכרת מתי התחלתי להבין שאני שונה, אבל עם הזמן מצאתי דרכים יצירתיות כדי לשרוד.
השוליים הם מקום בטוח, מקום למי שלא יכול להשתלב. אני מקווה שדרך הסיפור האישי שלי, מי שמרגיש קושי חברתי ימצא את המקום והייחודיות שלו כאן.
כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני רוצה שיבינו מי אני ומה אני מרגישה. אבל יש דברים שאי אפשר להסביר.
רות ומוגלי – שתי דמויות שלא שייכות לאף מקום. רות – נולדה במואב, נישאת לאדם מבני ישראל אך הוא מת אחרי 10 שנים. היא מבינה שאם היא תחזור לבית אבא היא כבר לא תהיה רווקה צעירה, אלא אלמנה מאדם זר. היא בוחרת ללכת עם נעמי לארץ יהודה, מקום שהוא זר לה ובו היא תהיה זרה, […]
לא משנה לאיזו משפחה נולדת, אפשר לעמוד על הרגליים ולמצוא את הדרך שלך. במופע חדש אספר את הסיפור שלי, איך בדידות הופכת לעצמאות ושונות ליצירתיות.
כשאתם שומעים “רוב האנשים” מרגישים שלא מדברים עליך? מרגישים שלא מבינים אתכם? קבלו כמה עצות ממי שחיה מוץ לקופסה.
אחרי 8 שנות לימוד פסנתר קלאסי לא ציפיתי שתהיה לי בעיה להשתלב בהרכב ג’אז. מסתבר שזאת נגינה אחרת, מבוססת אקורדים, והרבה יותר מעניינת.
משמעות היצירתיות היא שאין תשובה אחת נכונה והכל אפשרי. התוצאה היא רצף חוויות הצלחה והעלאת ביטחון עצמי. זאת התפיסה שמובילה אותי.
את היכולת לחשוב יצירתית פיתחתי כבר בכיתה א’ כדי להסביר למה לא צבעתי בתוך הקווים. החשיבה הזאת מלווה אותי עד היום, עוזר לי לפתח יוזמות חדשות ולפעמים עדיין מציל אותי.
בכל סדנא אפשר לזהות את הילדים שהוריהם מאפשרים חופש יצירה, גם בתוצרים וגם בחיוך שעל הפנים.
מדי פעם אנחנו קוראים על ילד או ילדה, נער או נערה, שהיה קרבן לחרם או בריונות. היום זה קורה גם ברשת אבל זאת לא תופעה חדשה. הורה כותב פוסט מלא כאב ודורש מאנשי חינוך להתערב ולעזור, וכולנו מזדהים ומזדעזעים. גם אני יכולה להזדהות. גם לי לא היו חברים. לא הייתי קוראת לזה חרם, פשוט לא […]
כשאחרים מספרים את הסיפור שלי הוא רחוק מהאמת. אנשים זרוקים שיושבים בפאב מאוחר בלילה, שותים, מדברים חופשי, ומנגנים או שומעים מוסיקה, זה הסיפור שלי.