התקופה לפני ט באב היא תקופת אבל ביהדות. מוסיקה משמחת אותנו, לכן היא אסורה, כי אנחנו צריכים להיות עצובים. אבל כמו כל כלל יש יוצא מן הכלל, וכמו כל שאלה ביהדות יש דעות שונות. וכל אחד מחפש את מקומו במרחב.
השבוע העברתי סדנה במחלקה לתשושי נפש מבוגרים. המוסיקה בסדנה היא לצורך ריפוי לכן מותר. בכל זאת, מכיוון שזאת אוכלוסיה מסורתית חיפשתי משהו שיתאים לתקופה הזאת.
עשיתי את הדבר הכי פשוט – נכנסתי לספוטיפי וחיפשתי פלייליסטים “בין המצרים”. התוצאות היו מגוונות.
קודם כל, כצפוי, שירים ווקאליים. התחלתי להקשיב. שירים קצביים שכיף לשמוע, קולות שמחקות את הבס והתופים. טכנית אולי מותר, אבל לא ממש מתאים.
רשימות של “שירים מדכאים לבין המצרים” – כלל שירים מזמרים שונים, חלקם באנגלית. אני לא בטוחה שמי שחיבר את הפלייליסטים האלה ממש הבין את הרעיון.
היו גם פלייליסטים של שירי קודש שקטים וקינות. אלה כבר נשמעו לי יותר מתאימים, למרות שהיו בהם כלי נגינה. בחרתי מהרשימות האלה.
מה גורם לנו לשמוח?
החיפוש הזה גרם לי לחשוב – איך באמת נכון לקבוע היום איזו מוסיקה מתאימה? המילים? המנגינה? העיבוד?
כמלחינה אני יודעת שמוסיקה יוצרת אווירה. זה שילוב של הרבה אלמנטים – סולם, קצב, תזמור, אפקטים. גם מי שלא מבין במוסיקה מרגיש את זה.
למשל, לימי זיכרון יש שירים מאוד ספציפיים. לא כל שיר עצוב מתאים. אנחנו שומעים שירים שמדברים על חללים, מלחמות ושלום, עם מנגינות שמעצימות את המילים. גם לתקופת בין המצרים לא כל שיר עצוב מתאים. זאת תקופה עם עוצמה, אבל וגם אופטימיות, ואם אנחנו כבר שומעים מוסיקה היא צריכה לבטא את האווירה הזאת.
ובקשר לכלי נגינה. רבותינו לא הכירו את המושג “ביטבוקס”, שירה הייתה שירה. אם כן, ספק אם היו מתירים זאת.