לצערי אני רואה הרבה פוסטים כאלה. וזה מצער אותי משתי סיבות:
- הכאב של ילד או ילדה, נער או נערה
- מאשימים את מערכת החינוך, הילדים המחרימים והוריהם, במקום לעזור לילדים ה”מוחרמים” להתפתח.
אני יכולה להזדהות. גם לי לא היו חברים. לא הייתי קוראת לזה חרם, פשוט לא אהבו אותי. אף אחד גם לא חשב שזה התפקיד של המורה לפתור לי את הבעיה. אולי תקופה אחרת, אולי מקום אחר. ואולי כי אמא שלי לא רק שלא תמכה בי, היא האשימה אותי שאני לא מתלבשת ומתנהגת נכון. וכמו בהרבה מקרים אחרים, למדתי לקבל את המציאות ולחיות איתה.
רק במקום אחד הייתי מקובלת ואפילו מבוקשת – בתחום המוסיקה. המורים למוסיקה כן שמו לב אליי והתקבלתי לכל המקהלות הנבחרות. כשחיפשו ליווי בפסנתר פנו אליי. אז בזמן שאחרים היו במסיבות אני ישבתי ליד הפסנתר, מתאמנת וכותבת שירים. כן, גם בזמן שהיית אמורה ללכת לשיעורים.
וכך זה המשיך כל החיים שלי. גם היום אני לא משתלבת בחברה. אבל בסביבה של מוסיקאים אני מרגישה בבית, זורמת ומובילה. יש לנו שפה משותפת ואני יכולה להשמיע את קולי. לכן מוסיקה הפכה עבורי למקצוע ודרך חיים, בזכות אותם קשיים חברתיים שחוויתי.