את המאמר הזה העליתי לפני שנה וחצי, בתחילת התהליך שהוביל אותי לספר את הסיפור שלי במופע “עולים לשוליים“. שלושה פוסטים שראיתי לאחרונה, כל אחד מתייחס לחרם חברתי מהיבט שונה, העלו בי את הצורך להעלות אותו שוב.
לצערי אני רואה הרבה פוסטים כאלה. וזה מצער אותי משתי סיבות:
- הכאב של ילד או ילדה, נער או נערה
- מאשימים את מערכת החינוך, הילדים המחרימים והוריהם, במקום לעזור לילדים ה”מוחרמים” להתפתח.
אני יכולה להזדהות. גם לי לא היו חברים. לא הייתי קוראת לזה חרם, פשוט לא אהבו אותי. אף אחד גם לא חשב שזה התפקיד של המורה לפתור לי את הבעיה. אולי תקופה אחרת, אולי מקום אחר. ואולי כי אמא שלי לא רק שלא תמכה בי, היא האשימה אותי שאני לא מתלבשת ומתנהגת נכון. וכמו בהרבה מקרים אחרים, למדתי לקבל את המציאות ולחיות איתה.
רק במקום אחד הייתי מקובלת ואפילו מבוקשת – בתחום המוסיקה. המורים למוסיקה כן שמו לב אליי והתקבלתי לכל המקהלות הנבחרות. כשחיפשו ליווי בפסנתר פנו אליי. אז בזמן שאחרים היו במסיבות אני ישבתי ליד הפסנתר, מתאמנת וכותבת שירים. כן, גם בזמן שהיית אמורה ללכת לשיעורים.
וכך זה המשיך כל החיים שלי. גם היום אני לא משתלבת בחברה. אבל בסביבה של מוסיקאים אני מרגישה בבית, זורמת ומובילה. יש לנו שפה משותפת ואני יכולה להשמיע את קולי. לכן מוסיקה הפכה עבורי למקצוע ודרך חיים, בזכות אותם קשיים חברתיים שחוויתי.
המסר שלי לעולם
וזה מה שאני רוצה להגיד לכל מי שמרגיש כמוני, שונה ולא מוצא את עצמו בחברה. יש מיתוס שכל בני אדם הם יצורים חברתיים מטבעם, שאי אפשר להיות מאושרים בלי חברים. אבל לכל דבר יש תחליף, גם לחברה. אולי מוסיקה לא מתאימה לכולם, אבל לכל אחד יש כישרון שאפשר לפתח. במקום לנסות להיות כמו כולם, עדיף להיות עצמך ולחפש את הייחודיות שלך. תחום שאפשר לפתח, שיהיה לך מפלט, מקום בטוח. משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממך. כי הדבר הכי חשוב הוא לאהוב את עצמך.