יודעת שזאת אני אך לא יכולה אחרת. דחויה וחלשה, תמיד מוותרת.
השיר הזה ממשיך לתוך הפזמון “נע ונד, שוב גורשתי מגן עדן”. בשיר אני מספרת על מקומות בהם הרגשתי בבית, אך נאלצתי לעזוב כי פתאום הם הפכו למקומות בהם לא יכולתי להיות. אבל יכולתי לכתוב אותן מילים עם ההמשך “ברחתי מגיהנום” על מקומות אחרים, בהם אף פעם לא היה לי טוב וחיכיתי להזדמנות לעזוב.
בגיל 17 עזבתי את הבית. לא ניתקתי קשר עם המשפחה, אבל היחסים נשארו מתוחים. כשאני מנסה להסביר מה קשה לי, כמה קשה לי, אף אחד לא מסוגל להבין. לא כי לאחרים יש בעיה בהבנה, אלא כי יש דברים שאי אפשר להסביר או להבין.
בעידן התקינות הפוליטית בני קבוצות שונות טוענים שהציבור הכללי לא יכול להבין את ההווי שלהם. אך יש קבוצות אחרות שעוד לא קיבלו הגדרה שמאפשרת לנו להגיד את זה. אנשים שעברו טראומות “קטנות”, בעלי קושי חברתי לא מאובחן, ואנשים שחיים עם בעיות שהם עדיין מעדיפים להסתיר. אבל אולי מי שישמע את הסיפור שלי, איך עמדתי על הרגליים בכוחות עצמי, יקבל מזה כוח ויבין שאפשר. לכן התחלתי לספר.
לספר על עצמי דרך המוסיקה
הרבה זמן והרבה אומץ השקעתי במופע “עולים לשוליים“. קיוויתי שעל-ידי המופע הזה והשירים שכתבתי אצליח קצת להסביר את עצמי. קשה לאנשים להבין את השונה, במיוחד כשהשוני לא בולט ולא מוגדר. להבין כאבים שאי אפשר להסביר, שאחרים לא עברו ולא ראו, במיוחד אם הם היו באותו מקום וחוו משהו אחר. ודווקא בגלל זה כשאחרים אומרים לי “את לא יכולה להבין” אני מקבלת את זה. כי גם הם עברו מסלול חיים אחר.
כנראה שיש אנשים שעברו חיים יותר קלים, יותר רגילים, כך שקל לאחרים להבין את מה שהם עברו. לפעמים קשה לי להבין אותם. אנשים שרגילים לעזרה, שמצפים שהחיים יהיו נוחים. איזה מזל שאף פעם לא פינקו אותי, שהכל כבר קטן עליי. לא התכוונתי לבגדים. טוב, אז אני שמנה. וחזרנו לילדות….
לכל אחד יש את הדרך שלו להתגונן. לחתול יש ציפורניים. לצב יש שריון. לי יש הומור. צר לי אם אתם לא מבינים.