לתקופה ארוכה הבלוג הזה היה פעיל. עד לאותו יום שהכל נעצר.
לא הצלחתי ליצור, ולא מצאתי מילים לכתוב. אחרי כמה חודשים השתתפתי בסדנת כתיבה של אורית קלופשטוק . סוף סוף נפתחתי והצלחתי לכתוב. התחלתי להלחין את אחד השירים, “נאחזת בפסנתר”, אני עדיין עובדת על זה.
השיר היחיד ששחררתי מאז תחילת המלחמה היה להחזרת החטופים. גם זה לקח זמן, אבל הרגשתי חובה כמוסיקאית לשלוח מסר לעולם.
המשכתי לשבת ליד הפסנתר לנגן. הרבה אימפרוביזציה, אך שום דבר לא התבשל ליצירה שלמה. במהלך שנת 2024 גיליתי שלא שחררתי אפילו שיר אחד. לא היו לי כמעט הופעות. המופע שלי “עולים לשוליים” הרגיש פתאום לא רלוונטי, ורק לאחרונה חזרתי לשווק אותו. כל פעם שהתחלתי לחזור לעצמי, משהו קרה בחיים האישיים שלי שהחזיר אותי אחורה.
היה דבר אחד טוב בחיי המקצועיים. קיבלתי עבודה כנגנית קבועה במעון טללים, מעון למבוגרים עם מוגבלויות שכליות והתפתחותיות. מקום מאתגר עם הרבה סיפוק. זה שינה לי את החיים מבחינה כלכלית ומנטלית. עבודה קבועה במוסיקה, חלום של כל מוסיקאי. התחלתי גם לקבל עוד הזמנות לסדנאות. הלחץ לשווק ולחפש עבודה כל הזמן ירד.
אבל היצירה
באולפן הקלטות הכנסתי כמה כלים חדשים והתחלתי להתנסות. מצאתי סאונד שהזכיר את האורגנים של שנות ה-80. ניגנתי כמה אקורדים, אהבתי. הוספתי מנגינה, מקצבים, עוד ועוד חלקים. הקשבתי והחלטתי שהגעתי ליצירה שראויה לצאת לעולם.
אני מבטיחה לעצמי ולכם שתשמעו יותר ממני – גם המוסיקה וגם בכתיבה. בע”ה אעמוד במשימה
.So glad you’re able to do what you love for a living, Kara. I enjoyed this piece quite a lot.
Thank you, so nice to hear. Yes, it’s great to make a living doing what I love most.