בתקופה האחרונה אני זוכה להעביר סדרה של סדנאות במחלקות ילדים בבית חולים. אני מגיעה לילדים מאושפזים ומצליחה לשמח אותם קצת, מכינה איתם כלי נגינה ומנגנת איתם. בדרך כלל המפגש הוא בחדר פעילות עם כמה ילדים כך שהם יכולים לנגן ביחד. לפעמים יש ילד שלא יכול לקום מהמיטה ואני באה אליו לחדר.
כמה חשוב להפעיל את הילדים האלה, לעזור להם קצת לשכוח מהטיפולים והכאבים, ולתת הפוגה מהשעמום. היום מבינים את זה ויש תקציבים לפעילויות, לכן אני מקבלת תשלום על הסדנאות. אחרת לא הייתי יכולה בתדירות כזאת להקדיש חצי יום לארגן ציוד, לנסוע ולעבוד כמה שעות וגם לשלם על חומרי היצירה.
מדי פעם מגיעות בקשות, אישיות אליי או בקבוצה למעבירי סדנאות, לפעילות בהתנדבות. השבוע קיבלתי פניה כזאת. ילדי חינוך מיוחד, על הרצף, באמת מגיע להם. אני יודעת איזה סיפוק יש בעבודה עם ילדים כאלה, אבל גם מרגישה שלמוסד כזה יש יכולת לשלם. וכאמור לסדנאות יש עלויות, ובתקופה הזאת זה יכול למנוע ממני לקחת עבודה בתשלום. בסופו של דבר זה המקצוע שלי וגם אני צריכה להתפרנס. הסברתי את הדברים האלה וסירבתי בנימוס.
וזה לא שאני לא מוכנה להתנדב, כי אני מאמינה שיש בזה ערך חשוב. אני מנגנת כל שבוע במרכז יום לגיל זהב, וכל כך אוהבת את השעה הזאת. אני שרה איתם, הם מבקשים אותם שירים, מוחאים כפיים עם הקצב וזה מזכיר להם את העבר.
וגם העברתי כמה סדנאות בהתנדבות. הקו הוא מאוד דק, מתי אני מרגישה שזה מוצדק לבקש ומתי לדעתי הם יכולים לשלם.
כן, זה המקצוע שלי
אתמול (יום שלישי) חל יום המוסיקה הבין-לאומי. נהוג לחגוג את היום הזה עם מופעים בחינם לציבור הרחב, ומוסיקאים אינם מקבלים תשלום ביום הזה. מצד אחד יש בזה הגיון – כולם חוגגים את המוסיקה. אך מצד שני, האם מציינים את יום המורה, יום הרופא, יום הדואר או יום המזכירה ע”י כך שאותם אנשים עובדים בחינם?
כן, אני אוהבת את העבודה שלי. אני לא עושה את זה רק בשביל הכסף, כי יש דרכים יותר פשוטות להרוויח. יחד עם זאת, עבורי ואמנים אחרים זה מקצוע, וגם פרנסה.