?ההפרעה שלי מפריעה לך

אנחנו קוראים יותר ויותר בשנים האחרונות על שתי תופעות מדאיגות. אחת היא אי-התאמת בוגרי בתי ספר לעולם שדורש יצירתיות, גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה. השנייה היא עליה חסרת פרופורציות באבחוני הפרעות קשב וליקויי למידה ומספר הולך וגדל של תלמידים שמקבלים ריטלין כתוצאה מכך. האם חשבתם פעם על הקשר בין שתי התופעות האלה?
קודם אציג את עצמי. מלחינה, כותבת, יוצרת תכנים בחינוך הבלתי פורמאלי,  מפוזרת, מדברת מהר, שולפת רעיונות באמצע משפט. לא אובחנתי אף פעם, בתקופה שלי לא היו אבחונים או תרופות לבעיות כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל האסטרטגיות שפיתחתי כדי להתמודד, אלא בעיקר כי זה הפך אותי לאדם יצירתי יותר וה”הפרעה” הזאת היא בעצם חלק מהזהות שלי. היום כבר בניתי מקצוע שמבוסס כולו על חידוש ויצירה.
איך חוסר קשב תורם ליצירתיות? יש לי חשיבה אסוציאטיבית שאולי מקשה לנהל שיחה איתי, אבל מציף אותי ברעיונות חדשים. את רוב שירי כתבתי תוך כדי הליכי או עבודות בית. גם באמצע חוג פתאום עולים לי רעיונות, וכך אני בונה תכניות  שמתאימות לילדים ולא רק לתיאוריות. תבקרו פעם בחזרה של להקה או סטודיו של אומנים ותגלו כמה מהם לא מסוגלים לשבת או לדבר בלי לנגן, לצייר או אפילו לרשום רעיון באמצע שיחה. אם תחזור שוב תגלו שמה שהפריע באותה שיחה הפך ליצירה חדשה.
אבל מישהו החליט שהצורה בה המוח שלי ושל אנשים כמוני עובד היא סוג של הפרעה שיש לטפל בה, כי באמת קשה לי לשבת בהרצאה או ללמוד מספרים. הם גם גילו תרופה שתפתור את הבעיה ותאפשר לילדים כמוני להיות כמו כולם, וגם לחשוב כמו כולם. מעכשיו לא יהיו יותר הפרעות קשב. ומה יקרה ליצירתיות?
מי קובע מהי הפרעה? מה ההבדל בין הפרעה לאופי? האם אנחנו באמת רוצים שכולם יהיו כל כך דומים? כאשר מסממים כל ילד כדי להכניס אותו לתבנית, אנחנו מוחקים אותו וכל מה שהוא יכול להיות. ההפסד הוא גם שלנו.