כשהתחלתי להעביר סדנאות כלי נגינה, התחברתי כמוסיקאית. זה תחום המומחיות שלי, בו אני מרגישה נוח ללמד ולהסביר. אבל כשאני עושה סדנה עם הילדים, החלק שאני הכי אוהבת הוא דווקא הצביעה, בה יש למשתתפים חופש מוחלט ליצור. אני נותנת להם טושים, מדבקות, ולפעמים צבעי גועש וספריי לכלים הגדולים. מעבר להמלצות לגבי איזה חומרים מתאימים יותר (למשל, טושים רגילים נמרחים על פלסטיק ובמבוק), כאן אין הסברים ואני לא עוזרת. כי להבדיל מהרכבת הכלי, בקישוט אין נכון ולא נכון, הצבע לא ישפיע על הצליל, וזה מה שיהפוך כל כלי ליחיד ומיוחד. למען האמת, אני גם לא ממש טובה בציור וצביעה.
וכל כלי באמת יוצא שונה. יש ילדים שמעדיפים לצבוע, אחרים אוהבים מדבקות, וכמובן יש שילובים. יש כאלה שמקפידים על צבעי הקשת לפי הסדר, או בוחרים צבעים של קבוצת ספורט אהובה. אחרים מציירים לבבות, פרחים, חיות, סימנים מוסיקליים ועוד. לפעמים כותבים את השם, מדי פעם כותבים משהו אחר. מדי פעם יש ילדים שלא כל כך רוצים לקשט. אני מעודדת אותם להוסיף משהו כדי שנראה שזה הכלי שלהם. מספיק כמה מדבקות או קצת צבע. אחרים ימשיכו לשבת הרבה זמן עד שתהיה להם יצירה מושלמת.
החופש ליצור
מעניין גם לראות את ההורים. חלק לגמרי בראש שלי, משחררים ונותנים לילדים חופש יצירה. אחרים לא מתאפקים, חייבים לעזור, לייעץ, לתקן. אני מנסה בצורה מנומסת להגיד להם שזאת הזדמנות ליצירה חופשית וכדאי לאפשר להם. השבוע הייתה אצלי אמא שהתעקשה ממש לצבוע במקום הילד. הצעתי לה גם להכין כלי אבל היא סירבה. היא סיפרה לי שהיא גננת ותהיתי אם גם בגן היא מגבילה את היצירתיות של הילדים.
בסוף אפשר להרגיש את ההשפעה של ההורים, המורים והחברה. אני כל כך אוהבת לראות ילדים שגאים ביצירה שלהם, גם אם היא לא תתקבל למוזיאון. אבל לצערי התרגלתי לשאלות “איך יצא לי? זה יפה?”. וגם לילדים שפשוט קובעים “לא יצא לי טוב. זה מכוער” וזה הכי כואב. הגישה שלי היא שאין נכון ולא נכון ואין יצירה לא יפה. הלוואי ואצליח בסדנה אחת לשכנע.