כולנו מכירים את המשפטים שמתחילים “יש שני סוגי אנשים בעולם” ואז יש כל מני חלוקות, כמו אלה שמחלקים את העולם לשניים ואלה שלא. לאחרונה גיליתי כמה חלוקות כאלה. אלה שרוצים לעבוד ואלה שלא. אלה שמצפים מהממשלה להציל אותם ואלה שלוקחים יוזמה ועוזרים לעצמם. אלה שמאמינים שיש להקפיד על הנחיות נגד קורונה ואלה שחושבים שהכל קונספירציה פוליטית. אלה שתקועים במקום ואלה שיודעים להתגמש לפי המצב. אלה שמפגינים ואלה שעושים.
אז איפה אני? אני רוצה לעבוד. מגיל 17 אני עובדת ומפרנסת את עצמי. גם למדתי לא לסמוך על אף אחד, בטח לא על הממשלה, ולעזור לעצמי. אני מאמינה שקורונה היא מחלה אמיתית ומסוכנת, ורק אם כולנו נקפיד על כללים נצליח לחזור לשגרה. אני גם גמישה, התעסקתי ואני עדיין מתעסקת בהרבה תחומים. ואין לי זמן או סבלנות לפעולות חסרי תועלת. אני גם מכבדת כל אחד וההשקפה שלו, אבל בכל זאת הגישה שלי עומדת במבחן המציאות. לא תמיד היה לי קל, ידעתי גם עוני ולא אהבתי כל עבודה שעשיתי. אבל תמיד הסתדרתי. למדתי שכל פעם שנסגר חלון נפתחת דלת, רק צריך לחפש ולפתוח אותה.
אז את התקופה הלא פשוטה הזאת אני מנצלת לבניית העסק וחיפוש אחרי ערוצים חדשים. כחלק מהתהליך אני בונה קהילה של אמנים פרואקטיביים, שכמוני רוצים לעבוד במקום לבכות, ומבינים שהמציאות השתנתה ושצריך לחפש דרכים חדשות להתפרנס. למה רק אמנים? כי אני מאמינה שגם האופי וגם המצב המקצועי שלנו שונים מבעלי עסקים אחרים. אנחנו האנשים הכי יצירתיים, ואין סיבה שנשב בבית ונחכה. כמובן שמי שרוצה לתמוך באמנות ויצירה גם מוזמן להצטרף.