לפני שנים התבקשתי לכתוב ביו קצר לתכניה. כתבתי על כמה הצגות עבורן הלחנתי מוסיקה וניגנתי, מחזות זמר שכתבתי וביימתי בבתי ספר, וגם שניגנתי פסנתר בלובי בבתי מלון ברחבי הארץ. חבר שלי קרא את המשפט האחרון וצחק. “כתבת דברים כל כך מרשימים, למה להוסיף שאת מנגנת בלובי של בתי מלון?”
לא ראיתי סיבה להתבייש בזה. במהלך השנים הייתי פסנתרנית קבועה במספר בתי מלון, בשנים האחרונות במלון בראשית, מצפה רמון. נכון, זאת לא הופעה על במה באולם קונצרטים, זה גם לא יהפוך אותי למפורסמת או עשירה. יחד עם זאת יש בהופעות האלה אתגרים אחרים לפסנתרנים שמחפשים אותם.
מה האתגרים?
- אני מנגת הכל – הקהל מגוון מכל הבחינות – גיל, אורח חיים, רקע, ובזמנים רגילים גם מגיעים מכל העולם. הם רוצים לשמוע שירים מוכרים. זה דורש ממני ללמוד מאות שירים מכל סגנון, תקופה ושפה.
- אין תכנית קבועה – אני לא יודעת מי יהיה בלובי וזה גם יכול להשתנות במהלך הערב. לכן אני “שולפת” שירים תוך כדי הופעה לפי תגובות הקהל והאווירה. יש מאות שירים שאני כבר יכולה לנגן מזיכרון. אני גם מביאה איתי טאבלט בו יש לי תווים ואקורדים לשירים שהוספתי לאחרונה, וזה גם מאפשר לי לקבל בקשות לשירים מחוץ לרפרטואר הקבוע שלי.
- העיבודים הם שלי – הרבה מהשירים לא נכתבו במקור לפסנתר, בטח לא סולו. אני לא רק לומדת כל שיר, אני גם משקיעה בעיבוד כדי להתאים אותו למופע פסנתר.
- אין מי שמאתגר אותי – נכון, זה נשמע כמו סתירה. כשמנגנים עם נגנים אחרים או לפני קהל גדול מרגישים לחץ חיצוני. כאשר אני מנגנת לבד בלובי המוטיבציה צריכה לבוא ממני. הקהל משתנה, אולי לא ישימו לב עם אנגן אותם שירים כל ערב. לא ממש מקשיבים, אנגן משהו פשוט. אבל אני מוסיקאית וחשוב לי תמיד להיות במיטבי.
אולי אם הייתי מנגנת סתם אותם שירים בלי הרבה יצירתיות אנשים לא היו כל כך שמים לב אליי. זה גם לא פורום שדורש מאנשים להגיב. אבל כשאני מנגנת את השירים שהם אוהבים, והנגינה מרשימה וזורמת, הם מגיבים בהתלהבות. אני רואה אותם לפעמים שרים וזזים, ואני שומעת מחיאות כפיים ומחמאות. הם יושבים ומקשיבים עד שאני מסיימת. וזה די מרשים למופע פסנתר בלובי.
רבי ומורי בילי ג’ואל כתב את השיר הנצחי Piano Man על ימיו כפסנתרן בפאב. השיר מספר על הקהל הקבוע שבא לשמוע אותו, הצוות והאווירה. ובעיקר על התפקיד מרכזי של הפסנתרן במה שקורה סביבו.
It's a pretty good crowd for a Saturday and the manager gives me a smile, 'cause he knows that it's me they've been comin' to see to forget about life for a while.